סיפור חיים
שיתוף
...ועכשיו הגעת למנוחה.
אתה, שכנער הועברת למחנה עבודה ברומניה ונמלטת ממנו דרך ההרים, נושא על כתפיך את חברך הפצוע והתשוש;
אתה, שנזרקת מתופת הנאצים לתופת המלחמה כאן בארץ ושרדת במזל כדור שפילח את חזך;
אתה, שבנית חלק מבתי העיר העברית הראשונה כפועל בניין;
שעברת את ההכשרה והקיבוץ ולמדת לשרוד בכל תנאי חיים ולעמול בכל עבודה, קשה ככל שתהיה – אתה מדור המגלמים בדמותם את תקומת הארץ הזאת בגופם וברוחם.
דור של אבות מייסדים, תרתי משמע, שלא בכו מעולם על מר גורלם ועל התהפוכות והקשיים שההיסטוריה העבירה אותם. ולמרות שנזרקת בגיל צעיר מבית הספר ע"י הנאצים – השלמת את החסר בכוחות עצמך, בשפה חדשה, בארץ חדשה, בה הקמת בית ומשפחה. 
אתה מעולם לא אהבת לבקש חסדים. רק לתת ידעת. למעט חסד אחד שאותו ביקשת – לעזוב את העולם הזה.
אז עכשיו זכית לו סוף-סוף. בעצם, זכית לחסד כפול: גם לעזוב את העולם הזה וגם לעזוב אותו במות נשיקה. מישהו כנראה אהב אותך גם למעלה, לא רק כאן למטה. 
 
*
נולד בפלוישט, רומניה, לאייזיק ולורה שטוירמן. אח לאסתר ולליקה. כשהיה בן 15 פרצה מלחמת העולם, ורבים מיהודי רומניה נלקחו למחנות הריכוז, ההשמדה והעבודה. הוא נלקח למחנה העבודה טרנסניסטרייה, ממנו ברח חזרה לבוקרשט, שם נותרה המשפחה, ולאחר מכן ברח לישראל. בארץ הצטרף לגרעין ברמת יוחנן ולאחר מכן באשדות יעקב. שרת כנוטר וכחייל במלחמת השחרור והשתתף בקרבות חטיבת הראל - הגדוד החמישי - בשער הגיא. לאחר המלחמה התגורר בתל-אביב, שם פגש את לאה לבית לנצ'נר, והשניים נישאו ב-1954 והביאו לעולם שלושה בנים: רוני, ערן ואלון. במשך שנים ניהל משה מכבסה ברמת-חן ולאחר מכן חנות למוצרי ספורט ובהמשך שימש כסוכן טקסטיל. 
 
איש רעים להתרועע, אוהב החיים הטובים, הכדורגל, האוכל הרומני, הטיולים, משחקי הפוקר וסרטי האקשן. אלה, יחד עם מוחו החד, ההומור, היושרה והעדר הצביעות - איפיינו אותו כל חייו ואולי תרמו לחזות הצעירה ומלאת הצ'ארם שליוותה אותו עד יום מותו.
 
משפט מפתח: "ראיתי הכל וחוויתי הכל - דבר לא יוכל להפחיד אותי"

 

 
משה (מוצו) שטוירמן
נולד ב 10/12/1924 , י"ג כסלו תרפ"ה
בוקרשט , רומניה
נפטר ב 01/10/2015 , י"ח תשרי תשע"ו
נקבר בבית קברות מנוחה נכונה
שיתוף בדוא"ל
 
 
 
 
שלח
ערוך פרטים ביוגרפים
 
 
 
לא קיימים פריטים להצגה
שיתוף   להדלקה וצפייה בנרות נוספים
לא קיימים פריטים להצגה
הוסף אירוע לאתר זיכרון
כותרת
 
 
פרטי האירוע
 
 
מועד האירוע
שנה
שנה
1900
1901
1902
1903
1904
1905
1906
1907
1908
1909
1910
1911
1912
1913
1914
1915
1916
1917
1918
1919
1920
1921
1922
1923
1924
1925
1926
1927
1928
1929
1930
1931
1932
1933
1934
1935
1936
1937
1938
1939
1940
1941
1942
1943
1944
1945
1946
1947
1948
1949
1950
1951
1952
1953
1954
1955
1956
1957
1958
1959
1960
1961
1962
1963
1964
1965
1966
1967
1968
1969
1970
1971
1972
1973
1974
1975
1976
1977
1978
1979
1980
1981
1982
1983
1984
1985
1986
1987
1988
1989
1990
1991
1992
1993
1994
1995
1996
1997
1998
1999
2000
2001
2002
2003
2004
2005
2006
2007
2008
2009
2010
2011
2012
2013
2014
2015
2016
2017
2018
חודש
חודש
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
יום
יום
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31


האירוע הוזן בהצלחה,
באפשרותכם להוסיף אירוע נוסף
 
שיתוף בדוא"ל
 
 
 
 
שלח
יצירת קשר עם מקים האתר
 
 
 
 
 
 
שלח
פרטי הנפטר:
* מין הנפטר
תואר הנפטר
 
 
*שם פרטי
 
 
*שם משפחה
 
 
כינוי
 
 
על מנת להוסיף את פרטי הנפטר בשפה נוספת,
אנא ביחרו שפה מהרשימה וליחצו בחר.
שפה
שפה
אנגלית
תואר הנפטר
(
)
 
 
*שם פרטי
(
)
 
 
*שם משפחה
(
)
 
 
כינוי
(
)
 
 
נולד:
1924
שנה
1900
1901
1902
1903
1904
1905
1906
1907
1908
1909
1910
1911
1912
1913
1914
1915
1916
1917
1918
1919
1920
1921
1922
1923
1924
1925
1926
1927
1928
1929
1930
1931
1932
1933
1934
1935
1936
1937
1938
1939
1940
1941
1942
1943
1944
1945
1946
1947
1948
1949
1950
1951
1952
1953
1954
1955
1956
1957
1958
1959
1960
1961
1962
1963
1964
1965
1966
1967
1968
1969
1970
1971
1972
1973
1974
1975
1976
1977
1978
1979
1980
1981
1982
1983
1984
1985
1986
1987
1988
1989
1990
1991
1992
1993
1994
1995
1996
1997
1998
1999
2000
2001
2002
2003
2004
2005
2006
2007
2008
2009
2010
2011
2012
2013
2014
2015
2016
2017
12
חודש
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
10
יום
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
 
 
 
 
נפטר:
2015
שנה
1900
1901
1902
1903
1904
1905
1906
1907
1908
1909
1910
1911
1912
1913
1914
1915
1916
1917
1918
1919
1920
1921
1922
1923
1924
1925
1926
1927
1928
1929
1930
1931
1932
1933
1934
1935
1936
1937
1938
1939
1940
1941
1942
1943
1944
1945
1946
1947
1948
1949
1950
1951
1952
1953
1954
1955
1956
1957
1958
1959
1960
1961
1962
1963
1964
1965
1966
1967
1968
1969
1970
1971
1972
1973
1974
1975
1976
1977
1978
1979
1980
1981
1982
1983
1984
1985
1986
1987
1988
1989
1990
1991
1992
1993
1994
1995
1996
1997
1998
1999
2000
2001
2002
2003
2004
2005
2006
2007
2008
2009
2010
2011
2012
2013
2014
2015
2016
2017
10
חודש
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
1
יום
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
 
 
 
 
בית עלמין
 
 
 
 
*למודעה שתפורסם ניתן להוסיף תנחומים ע"י מכרי הנפטר/ת.
 
 
מאת רוני בתאריך 01/12/2016

אבא,
לפני חמישה חודשים בדיוק ישבת כאן, בשורה הראשונה, ובכית הפעם הראשונה בחייך שראיתי אותך בוכה מאז שאמך נפטרה. ועכשיו, עוד לא יבשו הדמעות ההן ושוב אנחנו בוכים הפעם בלעדיך. עליך.
כאן, במקום שבו אמרת: אני רוצה להיקבר עם אמא, בדיוק באותה דרך. אז הנה, המשאלות שלך מתגשמות בזו אחר זו רצית את הפרידה הזו רצית בכלל, כבר הרבה זמן, ללכת מהעולם, לא בגלל מחלה או נכות, אלא פשוט משום שכבר לא מצאת בו סיבה להמשיך לחיות. וגם רצית להיפרד מהעולם הזה, שממנו כבר עייפת, במות נשיקה. קיבלת גם את המשאלה הזו, האחרונה, ללכת מאיתנו בלי סבל, בלי לאבד צלם אנוש, להישאר גאה ויפה כמו שהיית.
נפרדתי ממך בערב, כשעיניך נעצמו מעייפות מול הטלוויזיה, מול הכדורגל, כמו תמיד, ופגשתי אותך שוב פגישה אחרונה בבוקר למחרת כשעיניך חצי פקוחות, שוכב במיטתך. כמה קר היית, קר כמו שלא היית מעולם בחייך. כי הרי תמיד חייכת לאנשים ונטעת בהם שמחה ואופטימיות. כי גם כשהיה לך קשה מעולם לא הראית את זה. אצלך הכל היה מאה אחוז, עשר, מצוין. מעולם לא קיטרת, ממש כמו אמא, וגם אחרי פטירתה, כשהרגליים שלך כבר בצקו וכאבו, אמרת לכל מי שנקרה בדרכך כי עברת בחיים את כל מה שאדם יכול לעבור ויכולת גם לקשים שבהם. אז הנה עוד קושי, וגם עליו תתגבר. אלא שהפעם אתה עצמך לא רצית עוד להמשיך: לכתה של אמא, עזיבת הבית שבו העברת חיים שלמים, ולאחר מכן התחלת פירוקו, ואחר כך התחושה שהגוף מתחיל לזייף אלה כבר היו יותר מדי גם עבורך. תחילה ללא כל עדת חבריך, שעזבו אותך עוד לפני שנים בזה אחר זה, ולפני חמישה חודשים בדיוק גם ללא אמא כנראה הרגשת מיותם לגמרי בעולם הזה.
אבל לא היית מיותם, לפחות לא מבחינתי. ואם היה דבר-מה טוב בלכתה של אמא הרי זו הקירבה שההליכה הזו החזירה לנו. יום-יום הייתי אצלך, מלווה אותך בדרך שהפכה להיות האחרונה שלך וגם האחרונה המשותפת שלנו. אולי כפיצוי על כך ששנים רבות כל כך אתה פינית את הבמה לאמא והשארת עצמך בצד, משקיף חד-עין שלא מדבר יותר מדי ולא דורש יותר מדי ורק נותן ככל יכולתו, בעיקר המון אהבה לנכדים.
חזרתי לימים הרחוקים של שנינו יחד, כשאתה לוקח אותי מגיל שלוש בכל שבת למגרש הכדורגל, מלמד אותי את רזי המשחק, מפגיש אותי עם עולם שלם של אגדות אנושיות שהיו לקלאסיקות הכדורגל הישראלי, אלה שהדור העכשווי כבר לא מכיר: סטלמך ומנצ'ל, גלזר ורפי לוי, חודורוב ופייגנבאום, ורבים-רבים אחרים. ואלביס פרסלי, ופטריק קים, וכל סרטי המלחמה והמערבונים בקולנוע מרכז ותמר וירון ואלנבי ומוגרבי וצפון שאליהם לקחת אותי ליומיות ואחר כך גם להצגות ערב, למרות שהכניסה היתה רק לבני 16 ומעלה. איתך היכרתי את תותחי נברון ואת היום הארוך ביותר ואת רוק בבית הסוהר ואת דוקטור ז'יוואגו.
איתך למדתי לקשור כביסה בחבילות ערביות ולשקול אותה במשקל של פעם, שאת הקשקוש שלו, כשהוא תלוי על מותניך, שמענו מהקומה הרביעית וחצי כשגמעת את המדרגות שתיים-שתיים, כל צהריים וערב, בעוצמה ובתנופה שנותרו בך עד ימיך האחרונים. כי הרי עד לפני חודש, כשהלכתי איתך ברחובות תל-אביב, לא יכולתי לעמוד בקצב שלך. ורק בזמן האחרון, כשהתרככת, התלוננת על כפות הרגליים הכואבות, על קוצר הנשימה. הרגליים האלה שבגדו בך כשרצית לרקוד, כמו שאהבת, החל מבתי הקפה על הטיילת שבהם פגשת את אמא וכלה בלילות שבת בביתך האחרון, באפעל, או בחתונה של הילי. ואולי בגידת הרגליים הזאת סימנה יותר מכל דבר אחר את בגידת העולם בך, בגידה שלה לא יכולת לסלוח, כמו שלא יכולת לסלוח לבגידת הזיכרון שלך. אתה, שהבחנת בעין חדה בכל הקורה סביב גם בלי לדבר כי הרי לא היית דברן גדול לא יכולת להשלים עם העובדה שפה ושם מילים ושמות ומקומות בורחים מזיכרונך.
כל חבריך עברו מהעולם הזה, הפכו לנכים או למוגבלים, ואתה המשכת להתרוצץ כמעט מדי יום ברחובות, ממשיך לחיות בכל הכוח, עד שהלב הגדול שלך לא יכול עוד לתמוך במנוע האנרגייה שהיית. עברתי איתך מרופא לרופא, כמו שנהוג בגיל הזה, אבל למרות הבדיקות הרפואיות שהוכיחו שאתה עדיין בן 21 ולא 91 כבר איבדת את החשק. שלוש המהלומות האחרונות פטירתה של אמא, עזיבת הבית לבית אחר ופירוק הבית כנראה היו יותר מדי גם עבור אדם חזק וגא כמוך. על פניו המשכת לשמור את הפאסון, כמו תמיד, כמו העניבה הנצחית שהיתה עליך גם כשאספת כביסה, כמו הג'ל בשיער, כמו הבגדים המוקפדים והמגוהצים. איש ההדר שהביט על העולם בחיוך, ששוב ושוב הפתיע אותי בחדות ראייתו ובהומור שלו ובשובבות שלו עד יומו האחרון, למרות שהחיוך הלך ודעך, וכבר לא היה בו אושר, וכבר לא היתה האנרגייה של פעם.
כשלקחו אותך בניידת טיפול נמרץ לבית החולים, רק כדי להבטיח שלא תחטוף במקרה דום לב תוך כדי נסיעה, התבדחת עם הפרמדיקים שנסיעה באמבולנס היא הדבר האחרון שאותו דימיינת לעצמך שתעבור בחייך, והוספת-ביקשת: "שכבר יבוא דום הלב". כמו שענית לכל מי שאיחל לך "עד 120" "למה אתה מקלל אותי?" ביקשת את דום הלב וקיבלת אותו במיתת נשיקה, במיטה. וכאילו ידעת בעצמך שהמוות הזה הולך וקרב, כאילו רצית לקרב אותו במו ידיך כשהצעתי לך ללכת לחוגי מחשב ענית: בגלגול הבא. וכשאמרנו לך שיש גם שמחות לצפות להן, אמרת: לחתונה של הילי אגיע. ללידה אני לא מבטיח.
ועדיין לא איבדת את השובבות שלך בבית הדיור המוגן חיפשת רק חתיכות ולא חיטיאריות בנות 80, בטח לא בנות גילך. והן רדפו אחריך, התנפלו על המציאה החדשה שהזדמנה להן. אולי קיוו לפריחה מאוחרת במחיצתך. אבל אתה לא היית שם בראשך או בנפשך. הנפש שלך הלכה ואיבדה את נקודות המעגן שלה בעולם הזה.
ועכשיו הגעת למנוחה. אתה, שכנער הועברת למחנה עבודה ונמלטת ממנו דרך ההרים, נושא על כתפיך את חברך הפצוע והתשוש אתה, שנזרקת מתופת הנאצים לתופת המלחמה כאן בארץ ושרדת במזל כדור שפילח את חזך אתה, שבנית חלק מבתי העיר העברית הראשונה כפועל בניין שעברת את ההכשרה והקיבוץ ולמדת לשרוד בכל תנאי חיים ולעמול בכל עבודה, קשה ככל שתהיה אתה מדור המגלמים בדמותם את תקומת הארץ הזאת בגופם וברוחם. דור של אבות מייסדים, תרתי משמע, שלא בכו מעולם על מר גורלם ועל התהפוכות והקשיים שההיסטוריה העבירה אותם. ולמרות שנזרקת בגיל צעיר מבית הספר ע"י הנאצים השלמת את החסר בכוחות עצמך, בשפה חדשה, בארץ חדשה, בה הקמת בית.
היית אב לשלושה, אבל לא רבים יודעים שהיית אב להרבה יותר. לפני כמה חודשים, כשיצאנו אתה ואני מהבית, נתקלנו באדם שזיהה אותך ושאני לא פגשתי מעולם. "תדע לך," הוא אמר לי, "שאבא שלך הציל הרבה צעירים, שאלמלא הוא הם היו היום בבתי כלא או חיים חיי פשע. הוא הציל אותם מהעבריינות ומהשפל. הוא בנה אותם." כי אתה, למרות החליפות והעניבות שלך, מעולם לא בידלת את עצמך מהאחר. כל אחר שהוא. כי אתה, שידעת דלות קשה וקשיים ומאבקים ורדיפות ואכזבות ידעת כי קודם כל ובכל תנאי ונסיבה יש להיות אדם. והיית אדם במקום שבו רבים לא זכו ליחס כבני אדם. נתת להם את הכבוד ואת היכולת להאמין בעצמם ולבנות עצמם בעזרתך ובעזרת עצמם. הם ישנו אצלך במכבסה על שקי הכביסה או נעזרו בך כדי למצוא פרנסה, אבל בעיקר כדי למצוא תמיכה והבנה. בגובה העין שלהם, למרות שבאת מתרבות לכאורה רחוקה מרחק שמים וארץ מהתרבות שלהם. כולם היו בניך, ומתברר שהם לא שכחו לך את זה. אולי משום שבאת מדלות, עשית כסף ואיבדת אותו, אבל תמיד ידעת שהעיקר הוא להישאר אדם. ואדם היית לכל חבריך וגם לרבים אחרים שלא תמיד החזירו לך באותו מטבע. לא היה דבר חשוב יותר עבורך מאשר להיות אדם. לכן גם חייכת לכולם, ומעולם לא בצביעות. לא היה בך שמץ של צביעות, וזאת למרות שהיית רומני וידעת טוב מאוד להעלים קלפים, או לשלוף אותם מתחת לשולחן כשצריך. אבל אלה היו כללי המשחק המקובלים עם רומנים כמוך היית רומני, בהומור ובטוב לב, ועם בני האדם הקפדת להיות אדם.
עכשיו השארת יתומים לא רק אותנו, אלא גם רבים אחרים. חלקם אפילו לא יודע על מותך, אבל אין לי ספק שאילו ידעו היו נמצאים כאן בעשרותיהם, ממשיכים לשאת אותך על כפיים, כמו שמגיע לך. כמו שהיו מוכנים לעשות עבורך הכל אם רק היית נוקף אצבע. אבל אתה מעולם לא אהבת לבקש חסדים. רק לתת ידעת. למעט חסד אחד שאותו ביקשת לעזוב את העולם הזה.
אז עכשיו זכית לו סוף סוף. בעצם, זכית לחסד כפול: גם לעזוב את העולם הזה וגם לעזוב אותו במות נשיקה. מישהו כנראה אהב אותך גם למעלה, לא רק כאן למטה. ועכשיו אולי אם נרצה להיות מאמינים לרגע תוכל לחזור לפוקר שלך עם כל החברים שכל כך התגעגעת אליהם, כל כך הרבה שנים. כי הם הלכו צעירים ורק אתה נותרת כאן איתנו, חזק ויציב כסלע. ושוב תוכל להתאחד עם אמא ולומר לה שנפרדתם להרף עין בלבד, בטעות. לא תוכל לחזור אל שוק הכרמל מדי שבוע כדי לקנות את הסטייקים והגבינות שהיא ביקשה ממך לשבת, לארוחה המשפחתית הקבועה, אבל תוכלו לשחק בכאילו. ואנחנו נמשיך לעשות כאילו אתם עוד איתנו שניכם, יחד, כמו שהייתם עד לפני חמישה חודשים. נספר לכם על הנינה הראשונה ועל כל אלה שיבואו אחריה. ועל ההצלחות, והשמחות, וגם הכישלונות והצערים.
כי עכשיו, אבא, אחרי החודשים האינטנסיביים שהעברתי איתך, אולי כפיצוי לשנים הרבות שבהן כמעט לא היינו יחד ממש, אתה קרוב יותר מתמיד. אבל דווקא משום כך אני יודע כמה שמחת ללכת, אם היית יודע מראש שאתה הולך. ואולי ידעת.
ועכשיו אנחנו טומנים אותך כבקשתך יחד עם אמא, באותה מעלית תת-קרקעית שתיקח אתכם יחד לאותו יעד.
סע לשלום, אבא. אתה קיבלת את מה שרצית. אנחנו לא. היינו יכולים לומר שזה לא הוגן שנלקחתם מאיתנו יחד במהירות ובפתאומיות שכזו, בזמן קצר כל כך. אבל אנחנו מבינים כמה גדולה ההגינות כשאנשים בגילכם זוכים להיפרד מהעולם שבו השאירו כל כך הרבה אוהבים מבלי לסבול, מבלי לאבד צלם אנוש. וצלם אנוש הוא הדבר המדויק ביותר שיכול לתאר את שניכם. ובעיקר אני יודע כמה אגואיסטי ולא הוגן הוא לבקש ממך להישאר כאן איתנו כשאתה לא רוצה.
ועוד בקשה אחת קטנה ביקשת, אבא שהגשם יבוא כבר, במקום המחנק והחום שרק הוסיפו לסבל הגופני. הגשם שאהבת כמו ברומניה של ילדותך. וגם הוא בא, כבקשתך. פספסת אותו בכמה ימים, אבל הוא הרטיב וריכך את האדמה שבתוכה אנחנו מניחים אותך עכשיו. כמו שאומר השיר הבא שאני רוצה להקדיש לך:
"אני איש של חורף בין אלפי אנשי ים,
אך בחורף הזה כבר לא אהיה קיים...
כי זה הקיץ האחרון שלי איתכם,
עם הגשם הראשון אני אעלם...
אז תזכרו שהבטחתם לא לבכות,
כי השמיים גדולים והדמעות קטנות,
תעצמו את העיניים כל גשם ראשון
ותחשבו עלי".
אני יודע שממש לא מתאים לך לבקש שיחשבו עליך, אבל אני עוצם את העיניים כל יום וחושב עליך, אבא, ועל אמא, לא רק כל גשם ראשון. אני לא יכול שלא לבכות, אבל אני רוצה לקוות שאתם שם יחד, בשמיים הגדולים, ושלפעמים גם אתם תבכו קצת על כך שאינכם איתנו, והדמעות שלכם יהיו מהולות בגשם שיורד. זו מחשבה ילדותית, אני יודע, אבל כשהופכים ליתומים, בכל גיל, אנחנו חוזרים להיות הילדים הקטנים שלכם מהימים שבהם עוד הייתם כאן, עבורנו.
אז היו שלום בני אנוש שלנו, הגביהו עוף, ואנחנו נשתדל, כאן למטה, להיות לצאצאינו ולצאצאי- צאצאינו מה שאתם הייתם לנו מודל של אהבה ואמת וחסד. כי היו, ויש לנו, דמויות חיקוי שתמיד תישארנה גדולות מהחיים ובטח גדולות מהמוות. זו הצוואה שלכם.


עדיין לא הועלו סרטוני וידאו
הוסף סרטון וידאו
כותרת הוידאו
הזינו את כתובת ה- youtube של הסרטון
אשר
חזור
חזור
חזור
כל הזכויות שמורות לידיעות אחרונות ©