ההלוויה

ההתכנסות בבית הלוויות, טקס הקריעה, ההספדים, מסע ההלוויה, הקבורה, תפילת הקדיש

מסע ההלוויה וטקס הקבורה קשורים בחובות דתיות או במצוות שהמסורת היהודית מקפידה עליהן. עליהם נוספו מנהגים שאומצו בתקופות שונות בקהילות ישראל ונועדו לסייע למשפחה האבלה להשלים עם המוות. מי שמתקשה "להתחבר" אל מנהגים אלה, יכול שלא לקיים את כולם, ועדיין לקבור על פי המסורת היהודית.

דיני ומנהגי הקבורה שונים ומגוונים, אולם בקבורה מסורתית בישראל כל מה שנוגע לטיפול בגוף המת הוא באחריות החברה קדישא ואינו נתון לשיקול דעתה של המשפחה, בעוד כל מה שקשור במעשי המשפחה, כגון מנהגי האבלות, נתון להחלטתה.

בדרך כלל יוצא מסע ההלוויה מבית הלוויות הסמוך לבית העלמין. אצל חלק מקהילות המזרח יוצא מסע הלוויה מבית הנפטר, ובמקרים מיוחדים, כמו מות איש ציבור, יוצאת ההלוויה ממבנה ציבורי או קהילתי. במקצת מהעדות נהוג בעת היציאה מן הבית לשבור כלי חרס, כסמל לכך שהחיים הם שבירים ובני אדם הם "כחרס הנשבר" (עדות אחרות נוהגות לעשות זאת ביציאה מבית הלוויות).

ההתכנסות בבית הלוויות

"בית הלוויות" (מכונה גם "בית ההספד" או "אוהל התפילה") הוא המקום שבו המלווים את הנפטר בדרכו האחרונה מתכנסים כדי לדבר בשבחו ולהיפרד ממנו לפני מסע ההלוויה. המשפחה והחברים מתכנסים בחלק הפנימי של האולם, סמוך לבמה שממנה ייאמרו ההספדים. על פי המסורת, הכוהנים שבין המלווים אינם נוהגים לעמוד תחת קורת גג אחת עם המת, אלא אם הנפטר הוא קרוב משפחתם מדרגה ראשונה,  ובדרך כלל מיועדת להם סככה נפרדת שמשקיפה על האולם המרכזי.

 יש בתי עלמין שבהם קיים חדר התייחדות לבני המשפחה, המבקשים לשהות כמה רגעים במחיצת הנפטר ולהיפרד ממנו בפרטיות. אם ברצונם של האבלים להיות איתו לבדם, הם יכולים לבקש מאנשי החברה קדישא לעזוב את החדר. 

גילוי פניו של הנפטר נעשה בדרך כלל רק בפני אחד מבני המשפחה, שמתבקש לזהות את המת כדי לוודא שמביאים לקבורה את האדם הנכון. עם זאת, ברוב בתי העלמין מכבדים את רצונם של אבלים נוספים שמבקשים להיות נוכחים במעמד. 

 

טקס הקריעה

בהלוויה מסורתית לפני הוצאת גופת הנפטר לבמה ותחילת ההספדים נקראים  בני המשפחה הקרובים ביותר שלו (כאמור, הורים, בנים ובנות, אחים ואחיות, בעל/אישה) לגשת למקום שבו ניצבת מיטתו של המת לביצוע טקס "הקריעה".

בטקס זה קורעים האבלים קרע בבגדם, המסמל את הקרע שנוצר בנפשם בעקבות פטירת יקירם. מקורו של המנהג בקריעה שקרע יעקב אבינו בבגדיו לאחר שבניו בישרו לו על מות בנו יוסף. את הקרע מבצע בדרך כלל אחד מחברי החברה קדישא (במידת האפשר, גבר עבור גברים, ואישה עבור נשים), אך יכול לעשות זאת גם אחד הקרובים או החברים.

הקרע מבוצע בבגד העליון (חולצה) מעל החזה. במות הורים מבוצע הקרע בצד שמאל (מקום הלב), ובמות קרובים אחרים - בצד ימין. הקרע צריך להיות משמעותי, כשמונה סנטימטרים וחצי, והוא מבוצע בסכין ולא במספריים. ברוב המקרים יקרע איש החברה קדישא רק את תחילת הקרע, והאבל ימשוך את דש הבגד הקרוע מלמעלה למטה. האבל עומד על רגליו בזמן הקריעה, ולאחריה מברך את הברכה המצדיקה את הדין ("בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, דַּיַּן הָאֱמֶת"). בחלק מהעדות לא מתבצעת הקריעה בבית העלמין אלא כבר עם הפטירה (תימנים) או רק לאחר הקבורה (מעט מעדות המזרח).

חשוב לדעת!  הקריעה מותנית בהסכמתכם, ואם היא גורמת לכם התנגדות או חוסר נוחות ניתן לדלג עליה, בתיאום עם חברה קדישא או עורך ההלוויה.

 

ההספדים

לאחר הקריעה מוציאים את מיטת המת לחלל המרכזי של בית הלוויות ומניחים אותה על גבי אבן המיועדת לכך. כעת מספידים הקרובים והידידים את הנפטר. את דברי ההספד והפרידה יכולים לשאת אדם אחד או כמה אנשים בזה אחר זה. ברוב בתי העלמין גם נשים יכולות לשאת הספד.

בהספדים נאמרים בדרך כלל דברי שבח על הנפטר, מציינים אבני דרך בחייו ומביעים צער על מותו. אין מסגרת זמן מדויקת להספדים, אך ייתכן שעומס על אולם ההספד יחייב עמידה בזמנים (כדאי לוודא זאת מראש עם החברה קדישא). רצוי גם להתחשב בקהל המלווים העומד על רגליו פרק זמן ארוך.

חשוב לדעת! לפי המסורת, בזמנים מיוחדים המתאפיינים באווירה של שמחה  מקובל שלא להספיד מתים: בראש חודש, בחנוכה ופורים, בחול המועד פסח וסוכות, לכל אורך החודשים ניסן ותשרי ובשלושה עשר הימים הראשונים של חודש סיוון. בימים אלו ניתן במקום הספד לשאת דברי פרידה קצרים. אם החברה קדישא אינה מאפשרת את אמירת הדברים בבית הלוויות, אפשר לשאתם לאחר מכן, ליד הקבר. בהלוויה אזרחית או פרטית, האיסורים הללו אינם חלים עליכם.

 

מסע ההלוויה

לאחר הקריעה, אמירת ברכת "דיין האמת" וההספדים מוציאים את המיטה אל הקבר. נשיאת מיטת הנפטר (או הארון במקרה של הלוויה צבאית או אזרחית) נחשבת כמתן כבוד למת. המיטה נישאת על ידי האבלים, אך לעתים מתחלפים האנשים הנושאים את המיטה כל כמה רגעים כדי לאפשר לרבים ככל האפשר לחלוק כבוד אחרון למת.

יש בתי עלמין שבהם בית הלוויות הוא במרחק הליכה ברגל מהקבר, ואילו באחרים חלקת הקבר מרוחקת מבית הלוויות ונדרשת נסיעה בין טקס ההספד לטקס הקבורה. אז נוסעת שיירה של מכוניות אחרי הרכב הנושא את המת. כשמגיעים סמוך למקום הקבורה, איש החברה קדישא מכריז על תחילת הליווי ברגל ועל מספר הגוש שבו מצויה חלקת הקבר, והמלווים הולכים אחרי האלונקה הנושאת את המת.

לרוב, אין מגבלות לגבי מספר האנשים ההולכים אחרי האלונקה. עם זאת, יש מקומות שבהם נהוג "מנהג ירושלים", שלפיו הצאצאים הישירים של נפטר גבר (בניו ובנותיו, נכדיו וניניו) אמורים להישאר בבית הלוויות ולא להמשיך עם מסע ההלוויה. אם רצונם בכך, הם יכולים ללוותו לקבר אם ילכו "לפני המיטה" ולא "אחר המיטה". לכן במקרים מסוימים צאצאיו הישירים של הנפטר הולכים בראש התהלוכה (בליווי אנשי החברה קדישא), אחריהם האלונקה, ואחריה כל שאר המלווים.

במשך ההליכה המסע נעצר פעמים מספר לאמירה של פסוקים שונים ולאמירת הקדיש. כאשר הנפטר הוא גבר,  נאמר מזמור תהלים צ"א, וכאשר הנפטרת היא אישה  נאמר גם פרק משלי ל"א. הפסוקים נאמרים על ידי אנשי החברה קדישא המנהלים את הלוויה, והאבלים שותפים לאמירתם. במידת האפשר הקדיש נאמר על ידי האבלים עצמם.

חשוב לדעת! לפי המסורת, כוהנים אינם רשאים להתקרב לקבר והם אמורים להישאר לעמוד ב"שבילי כוהנים" (השבילים הראשיים בבית העלמין). אם הנפטר הוא גבר שהיה כהן בעצמו, ייתכן שייקבר ב"חלקת כוהנים" הממוקמת סמוך לשביל כזה, כדי להקל על קרוביו בשעת הקבורה ובאזכרות.
 
 

הקבורה

כאשר תהלוכת ההלוויה מגיעה אל הקבר, אחד מאנשי החברה קדישא יורד לתוך הבור כדי להכינו סופית לקבלת המת. בעדות מסוימות בזמן הזה מקיפים את הנפטר שבע פעמים, תוך אמירת פסוקים. אחר כך אנשי החברה קדישא מורידים את המת מהאלונקה לקבר, כאשר רגליו למטה ופניו למעלה, ומשכיבים אותו על גבו כשידיו צמודות לצדי גופו. בניגוד להלוויה אזרחית או פרטית, בהלוויה המסורתית הנערכת על ידי חברה קדישא הגופה נקברת ללא אביזרים וחפצים וללא הטלית שעטפה את הנפטר במסע ההלוויה.
בעת הורדת הגופה נוהגים לומר: "יָבוֹא/תָּבוֹא בְּשָּׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבוֹ/בָהּ". לאחר מכן נעשית סתימת הגולֵל: אנשי החברה קדישא מניחים בתוך הקבר בלוקים (קוביות בטון), הנתמכים בדופנות בטון שהוכנו מראש, וכך אינם נוגעים בגופת הנפטר. הקברן מכסה את הקבר במעט עפר ואומר שלוש פעמים: "וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ" (תהלים ע"ח 38). הנוכחים מוזמנים בדרך כלל להשתתף בכיסוי הקבר בעפר - מעשה  שנחשב כמתן כבוד לנפטר.

בתום כיסוי הקבר תיקבע עליו לוחית הנושאת את שם הנפטר. לאחר שנטמן הנפטר והקבר כוסה נוהגים לומר פסוקים ומזמורים שונים, לפי מנהג המקום. בדרך כלל נאמרת תפילת צידוק הדין או מזמור ט"ז בתהלים.  תפילת צידוק הדין, שמקורה בתקופת התלמוד, מדגישה את אפסות האדם מול גדלות האל, ובה האבלים מקבלים עליהם את דין המוות. בחלק מהמקומות נאמרת תפילה זו כבר לאחר ההספדים, ולעתים אף לפניהם. בימי השמחה, שבהם לא נוהגים להספיד,  אין אומרים את תפילת צידוק הדין. מזמור ט"ז בתהלים מבטא את הסתמכות האדם על האל בעת צרה.

כעת האבלים אומרים יחד את תפילת הקדיש המיוחדת הנאמרת על הקבר -  "קדיש הגדול" או "קדיש דאתחדתא". קדיש זה שונה מ"קדיש היתום" שנאמר קודם לכן, בהדגישו את הציפייה לישועה, להתחדשות ולתחיית המתים.

סופו של טקס הקבורה בתפילת אזכרה או בתפילת אשכבה, הנאמרת על ידי איש החברה קדישא או על ידי אחד מקרובי הנפטר או מידידיו. תפילות אלה מבטאות תקווה כי נשמת הנפטר תזכה לשלווה ומעודדות מתן צדקה לכבודו של המת.

כדי להקפיד בכבודו של הנפטר יש קהילות הנוהגות לסיים את הטקס בבקשת מחילה מן המת, שאומר הקברן בפנייה אישית אל המת.


אחרי הקבורה

בתום טקס הקבורה המשתתפים נוהגים לגשת לרגע אל הקבר ולהניח עליו אבן קטנה או פיסת עשב שנלקחו מהאדמה הקרובה. בעת הנחתם נוהגים לומר: "זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ" (תהלים ק"ג 14). על המנהג הזה חוזרים בכל עת שפוקדים את קברי ישראל. למנהג הסברים שונים, ביניהם הדגשת סופיות החיים והשלמה עמה כהכרח המציאות, כנאמר "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג' 19). הנחת האבן קשורה גם במתן כבוד למת, מאחר שהאבנים שעל המצבה מעידות שבני משפחה, חברים ואוהבים פוקדים את הקבר ומכבדים את זכרו של הנפטר.

מנהג נוסף,, שאינו יהודי במקורו אולם הוא אומץ על ידי רבים גם בישראל, הוא הנחת זרי פרחים על הקבר כאות כבוד לנפטר. אבלים שהביאו עמם נעלי בד או גומי יכולים כעת לחלוץ את נעלי העור ולהחליפן.

בהלוויה המסורתית, לפני שהמלווים עוזבים את המקום, הם פונים לנחם את האבלים: הקהל מסתדר בשתי שורות, והאבלים חולצים את נעליהם ועוברים בין השורות. בזמן המעבר, מנחמים אותם הנוכחים באמירה: "הַמָּקוֹם יְנַחֵם אֶתְכֶם בְּתוֹךְ שְׁאָר אֲבֵלֵי צִיוֹן וִירוּשָׁלָיִם" (מקובל בקהילות אשכנז), "מִן הַשָּׁמַיִם תְּנוּחֲמוּ" או "בִּירוּשָׁלִַים תְּנֻחָמו" (מקובל בקהילות המזרח). יש הנוהגים להקפיד בטקס זה על הפרדה בין נשים לגברים – קהל הגברים מנחם את האבלים, וקהל הנשים מנחם את האבלות. אצל אחרים נהוגות שורות ניחומים של גברים בלבד.

אם הקבורה נערכה זמן קצר לפני שקיעת השמש והאבלים רוצים להחשיב את יום הקבורה כאחד מימי השבעה, הם חולצים את הנעליים ויושבים באופן סמלי לרגעים אחדים ליד הקבר, ואנשים ניגשים אליהם ומנחמים אותם

ביציאה מבית העלמין נוהגים לעצור וליטול ידיים. הנטילה מסמלת השתחררות מן העיסוק במוות ומהטומאה המתלווה אליו.

 

תפילת הקדיש

תפילת הקדיש חוברה בבבל, בתקופת התלמוד, ומאז ועד היום נשתמרה בצורתה המקורית, בשפה הארמית. הקדיש הוא תפילה הנאמרת על ידי אבלים לאחר פטירת בן משפחתם. בדרך כלל נאמר הקדיש על ידי בן משפחה מדרגה קרובה ביותר - הורים, בעל/אישה, אחים/אחיות, בנים/בנות. הקדיש נאמר בטקס ההלוויה והקבורה ולאחר מכן בהזדמנויות שונות בהן מתפלל האבל. הקדיש נאמר רק בנוכחות "מניין".

בזמן אמירת הקדיש הנוכחים מקשיבים לתפילתו של האבל, ועונים "אמן" לאחר כל פסקה. בשל חשיבות תפילה זו, נוהגים בחלק מקהילות ישראל (בעיקר בקהילות אשכנז) לעמוד בזמן שמיעתה. בקהילות אחרות, עומד רק אומר הקדיש.  מילות הקדיש עוסקות בהלל ושבח לאל ובבקשה לזכות בשלום ובחיים טובים. זו אינה תפילה לעילוי נשמת הנפטר, אלא הכרה מצד המתאבל במלכות האל למרות האובדן שפקד אותו. ישנם מספר סוגי קדיש המוכרים בתפילות ישראל:

קדיש יתום: נאמר על ידי האבלים במהלך טקס ההלוויה והקבורה, וייאמר על ידי האבלים במשך אחד עשר חודשים (באבלות על הורים) או במשך שלושים יום (באבלות על קרובים אחרים). הקדיש נאמר מספר פעמים בכל תפילה ותפילה, בימי חול, בשבתות ובמועדים.  כן ייאמר קדיש בכל יום זיכרון שנתי לפטירת הנפטר.

קדיש דאתחדתא: קדיש ייחודי לשעת הקבורה, שמקורו בימי הביניים, הנאמר על ידי האבלים רק ליד הקבר. קדיש זה מאזכר, נוסף לשבח לאל, גם את הגאולה ותחיית המתים.

קדיש דרבנן: קדיש הנאמר על ידי האבל כמה פעמים במהלך חלק מהתפילות. הקדיש משובץ במקומות שבהם הובאו בתפילה קטעים מהתלמוד והוא מכיל תוספות העוסקות בחכמי ישראל.

קדיש שלם וחצי קדיש: קדיש הנאמר בבית הכנסת כדי להפסיק בין קטעי תפילה שונים. קדיש זה עשוי להטעות בשל הדמיון המילולי בינו לבין קדיש יתום, אולם מדובר בקדיש שאין לו כל קשר למוות ולאבלות, והוא נאמר על ידי החזן ולא על ידי האבלים.

קדיש בבית הכנסת: בעבר נהגו האבלים שחל עליהם "חיוב" לומר קדיש בעת התפילה, לומר את הקדיש בעברם לפני התיבה, או שאמרו את הקדיש אחד אחרי השני. מאחר שבמקרים רבים התפללו בבית  כנסת אחד כמה אנשים המחויבים בקדיש, התקינו סדר עדיפויות מסוים באמירת הקדיש, אולם במרוצת הדורות התקבל מנהג ספרד שלפיו אחד מהאבלים עובר לפני התיבה, ושאר האבלים אומרים יחד איתו את הקדיש. הקדיש נאמר בקול מתון, כדי שכל קהל המתפללים יוכל לענות "אמן ו"יהא שמיה רבא" אחריהם.

 

כל הזכויות שמורות לידיעות אחרונות ©