השבעה

מתי מתחילים לשבת, מנהגים ואיסורים, שבעה בשבת ובחג, תום השבעה והעליה לקבר

מתי מתחילים לשבת "שבעה" ומי מחויב במנהגי האבלות?

מנהג השבעה מבוסס על ההנחה כי אל להם לאבלים להישאר לבד עם אבלם, אלא לשהות בחוג משפחתם וידידיהם. המסורת היהודית מניחה כי בתום שבוע, כאשר ייוותרו האבלים לבדם, יהיה להם קל יותר להתמודד עם האובדן.

את שבעת ימי האבל מתחילים למנות מרגע הקבורה. הימים במסורת היהודית נספרים משקיעת השמש ועד שקיעת השמש שלמחרת (ולא מחצות עד חצות) . לכן, גם אם נותרו רק דקות ספורות של אור יום לאחר הקבורה, ייחשב יום הלוויה כיום הראשון של השבעה. תקופת השבעה מסתיימת בבוקר היום השביעי שלאחר הקבורה, לאחר ישיבה קצרה בלבד באותו יום.

מבחינה הלכתית האבלים הם שבעת קרוביו מדרגה ראשונה של הנפטר – אב, אם, בעל או אישה, בן ובת, אח ואחות. על פי המנהג, מיד לאחר הקבורה האבלים חוזרים לבית שבו ישבו בשבוע שלאחר הקבורה. מקובל כי במהלך השבעה יושבים המתאבלים בבית האֵבֶל בלי לצאת ממנו, ומכריהם באים אליהם לבקרם ולנחמם.

סעודת ההבראה

עם שובם של האבלים מבית העלמין, מוגשת להם על ידי קרוביהם סעודה הנקראת "סעודת הבראה", שבה נוהגים לאכול מאכלים מעוגלים, כגון ביצים, עדשים וכעכים (בייגל'ה), כסמל למעגליות החיים, שבה מוות ולידה מתקיימים זה לצד זה. על פי הנוהג, הארוחה מיועדת לאבלים בלבד ולא למנחמים, והם גם לא יישבו לסעוד עם האבלים כדי שלא לחייבם  לנהוג כמארחים.

 

איסורים ומנהגים בזמן "השבעה"

איסורים:

ככלל המסורת היהודית מטילה על האבלים שני סוגי איסורים מרכזיים בעת "השבעה":

1. איסור מלאכה: בכל תקופת השבעה האבלים אינם עובדים ומקבלים את שירותיהם, כולל הכנת האוכל, מידי המבקרים.ככלל, האבל אינו טורח בסיפוק צרכיהם של מבקריו העת השבעה. תפקידם הוא לסייע לו באבלו  בזמן המיוחד הזה.

2. איסור הנאה: מדובר באיסורים שעיקרם הימנעות מהנאה, וביניהם איסור רחצת הגוף, החלפת הבגדים וכיבוסם, תספורת וגילוח, איפור ומריחת משחות וקרמים שלא לצורך רפואי, נעילת נעליים מעור, קיום יחסי אישות, השתתפות בשמחות ויציאה מן הבית. בשבת בטלים מנהגי האבלות, אך נשאר בעינו האיסור על קיום יחסי אישות (ראו בהמשך).

פירוט האיסורים:

עבודה ומלאכה: בימי השבעה חל איסור על עבודה או  מלאכה. עם זאת, מותרות מלאכות הבית, כגון אפייה ובישול, הדחת כלים וניקיון. אם יש לאבל חנות או עסק, הם צריכים להיות סגורים כל השבעה. אם יש לו שותף ועל ידי סגירת העסק יהיה לשותף הפסד, יש להתייעץ עם רב באילו אופנים ניתן להפעיל את העסק.

 רחיצה וסיכה: מותר לרחוץ פנים וידיים, אך רק במים קרים. אין למרוח את הגוף בשמן או במשחה לצורך הנאה, אך מותר להשתמש בדאודורנט להפגת זיעה. לאישה נשואה אסור להתאפר, אך לבחורה העומדת להינשא מותר להתאפר גם בשבעה.

נעליים:  אין לנעול נעליים מעור. מותר לנעול נעלי גומי (ספורט) או בד.

חיי אישות:  אין לקיים יחסי אישות במשך השבעה כולל בשבת. רצוי להימנע גם מביטויי קרבה אחרים כמו חיבוק ונישוק ושינה במיטה אחת.

תספורת וגילוח:  לאבל אסור להסתפר ולהתגלח במשך כל השלושים. כן נהוג שלא לקצוץ את ציפורני הידיים והרגליים במספריים או בקוצץ ציפורניים.

מנהגים:

יש הנוהגים שלא לאכול בשר ולא לשתות יין - המסמלים חגיגיות ושמחה - בימי השבעה. בנוסף, נהוג כי האבלים אינם לומדים תורה ואינם קוראים בתורה, אלא רק בענייני אבלות, אינם שואלים בשלום חבריהם ויושבים על כיסאות נמוכים (עד 30 ס"מ) או על הרצפה. בקהילות מסוימות נוהגים לכסות את המַראות בבית המת (ראו בפרק קודם). אחד הסימנים המייחדים את ביתו של האבל הוא הדלת הפתוחה של הבית.

שינה בבית השבעה: אין במקרה זה כלל מחייב. יש אנשים שישנים במשך כל השבעה בבית אחד, אחרים שוהים יחד לאורך היום אולם פורשים כל אחד לביתו לשעות הלילה.

לבוש: בתקופת השבעה נהוג ללבוש את הבגדים שבהם נעשתה הקריעה בזמן הקבורה, ולא ללבוש בגדים חדשים או בגדים שגוהצו זה עתה. אולם יש אבלים שאינם נשארים באותם בגדים בכל ימי השבעה. לבני ביתו של האבל (למשל, אשתו של מי שאחיו נפטר) מותר לכבס בגדים וללבוש בגדים מכובסים או מגוהצים.

הדלקת נרות נשמה: נהוג להדליק נר נשמה משעת הפטירה ובמשך כל ימי השבעה בהתאם לפסוק "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם" (משלי כ' 27).

תפילה ולימוד בעת האבל: כדי לאפשר לאבלים לומר קדיש במניין, יש הנוהגים לארגן תפילות בבית שבו יושבים שבעה. לשם כך יש להביא לבית האבל ספר תורה, סידורים וכיפות ולדאוג שלפחות עשרה גברים בוגרים יתחייבו להגיע לשעות התפילה. התפילה נאמרת בנוסח הרגיל, עם כמה תוספות והשמטות. לתפילה מוסיפים "קדיש יתום" ומזמור מ"ט או ט"ז בתהלים. בקהילות המזרח נאמר לאחר כל תפילה נוסח האשכבה.

יש בתי אבלים שנוהגים בהם ללמוד משניות לעילוי נשמתו של הנפטר בזמן שבין תפילת מנחה לתפילת ערבית. המשניות הנבחרות בדרך כלל מתחילות באותיות היוצרות את שמו הפרטי של הנפטר, משניות העוסקות בחיים ובמוות וכן משניות ד'-ז' במסכת מקוואות פרק ז', היוצרות בראשיהן את המילה "נשמה".

מאחר שתפילת "קדיש" נאמרת רק במניין, מותר לאבלים לצאת מבית האבל כדי ללכת לבית הכנסת לשם אמירתה.

 

"שבעה" בשבת ובחג

השבת אינה מפסיקה את השבעה, אולם בשבת עצמה אין מתאבלים. לקראת השבת האבלים מתרחצים, לובשים בגדים נקיים, יוצאים מהבית ואינם נוהגים מנהגי אבלות כלפי חוץ. מנהגי אבלות שבתוך הבית, כמו הימנעות מיחסי אישות, נמשכים גם בשבת.

נהוג כי אבלים ההולכים לבית הכנסת ביום שישי בערב אינם מגיעים לתחילת התפילה, אלא מצטרפים אליה לאחר שירת "לְכָה דוֹדִי". אחד המתפללים מודיע על בואם במילים "ניחום אבלים".

ישנם חגים שמפסיקים את השבעה או דוחים אותה לאחריהם: אם הקבורה התקיימה לפני סוכות, פסח, שבועות, ראש השנה או יום הכיפורים – מסתיימת השבעה לפני כניסת החג. לעומת זאת, אם הקבורה נערכה בימי חול המועד נדחית השבעה ומתחילה רק במוצאי החג. חג פורים אינו דוחה את השבעה, אולם מחליפים לכבודו בגדים ויוצאים מן הבית.

 

תום ה"שבעה" והעלייה לקבר

בתום שבעת ימי האבל המשפחה עולה לקבר הנפטר. באותו יום האבלים יושבים זמן קצר בלבד, אפילו דקות מעטות. על פי המסורת, הקמת האבלים מהשבעה נעשית על ידי קריאה של המנחמים לאבלים: "קוּמוּ מֵאֶבְלֶכֶם" או בציטוט פסוקי נחמה. לאחר מכן האבלים קמים, נועלים נעליים רגילות ונוסעים לבית העלמין.

אין חובה לעלות לקבר דווקא בשעות הבוקר. ניתן לעשות זאת במשך היום, לפי מה שנוח למשפחה ולחברים. מותר להתקלח ולהחליף את בגדי האבלות עוד לפני העלייה לקבר.

בבית העלמין נוהגים לערוך טקס קצר שבו נאמרים מזמורי תהלים, תפילת אשכבה ואוסף פסוקים (ממזמור קי"ט בתהלים) המתחילים באותיות היוצרות את שמו הפרטי של הנפטר ואת המילה "נשמה". חותמים ב"קדיש יתום" (בתנאי שיש מניין) ובתפילת "אל מלא רחמים". בתום הטקס המסורתי ניתן לשאת דברים אישיים ולהעלות זיכרונות.

הקימה מ"השבעה" היא גם מעמד של פרידה מבני המשפחה, החוזרים לביתם. טקס השבעה חותם שלב ראשון של אבלות ומסמן את תחילת השיבה של האבלים אל החיים הרגילים.

כל הזכויות שמורות לידיעות אחרונות ©